החלטה בתיק רע"א 5134/10

א.       בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת לבהר-שרון) מיום 15.6.10 בתיק ע"א 1732/08.

רקע

ב.       בשנת 2006 הגישה המבקשת לבית משפט השלום תביעת שכר טרחה נגד המשיבים (בסך 161,171 ש"ח). נוכח התנהלות המשיבים נמחק כתב ההגנה שהגישו, והתביעה התקבלה במלואה. ערעור שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי התקבל (ביום 26.3.10) והתיק הושב לבית משפט השלום:

"כל זאת, בתנאי שהמערערים יפקידו בקופת בית משפט קמא סך של 150,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית צמודה, וכן ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח... לא יופקד הסכום האמור ו/או לא תשולמנה ההוצאות הנ"ל, הכל עד ליום 31.05.10 - יידחה הערעור, ופסק הדין והחלטת בית משפט קמא יישאר על כנם, והליכי ההוצאה לפועל יחודשו".

ג.       ביום 27.4.10 הגישו המשיבים בקשה לבית המשפט המחוזי, בה נטען כי המבקשת כבר קיבלה במסגרת הליכי הוצאתו של פסק הדין לפועל כמעט 160,000 ש"ח, וכי בקופת ההוצאה לפועל מצוי סכום נוסף של כ-6,500 ש"ח - ובית המשפט התבקש להורות, כי סכומים אלה יועברו לקופת בית המשפט בקיזוז שכר הטרחה, וכי במידה שלאחר קיזוז זה תיותר יתרת חובה ישלימו המשיבים את ההפקדה לשיעור הנדרש. למותר לציין, כי המבקשת התנגדה לבקשה. ביום 15.6.10 קיבל בית המשפט את הבקשה, והורה:

"במידה והכספים שהועברו למשיבה הועברו מתיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבות פסק דינו של בית משפט קמא... הרי שיש לראות בכך את קיום התנאי בדבר הפקדת 150,000 ש"ח, כפי שמופיע בפסק הדין ובלבד שהופקד מלוא הסכום. במידה וקיימת יתרה - היא תופקד בקופת בית המשפט לא יאוחר מיום 30.6.10. סכומים ששולמו - אין צורך להפקידם בקופת בית המשפט".

ד.       כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפנינו. בעיקר מתמקדת הבקשה בטענה, כי החלטת בית המשפט מיום 15.6.10 ניתנה בחוסר סמכות - שכן מדובר בתיקון מהותי לפסק הדין שאינו עומד בדרישות סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984. עוד נטען, כי במועד מתן פסק הדין היה בית המשפט מודע לכך שהמבקשת כבר קיבלה כספים במסגרת הליכי הוצאה לפועל, וכי עדיין קיימת יתרת חובה משמעותית בתיק ההוצאה לפועל. הוטעם, כי מדובר בשינוי מהותי של התנאים שנקבעו בפסק הדין, והוזכר כי לשיטת המשיבים התבקשה המבקשת להפקיד כספים בקופת בית המשפט. כן נטען, כי למעשה בקשת המשיבים מיום 27.4.10 היא ערעור על פסק דינו של בית המשפט (ואכן, אין הבקשה נדרשת לסעיף 81 לחוק בתי המשפט), וכי עקרון סופיות הדיון מונע מבתי משפט לתקן באופן זה את פסקי דינם. 

הכרעה

ה.       לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש, אף כי על פניו (ואינני קובע מסמרות במה שאינו נחוץ לצורך הכרעה בבקשה) יש ממש בטענות המבקשת. דומה כי ניתן להבין את ההיגיון בבסיס החלטת בית המשפט קמא: במסגרת השבת התיק לערכאה הדיונית ביקש בית המשפט לאזן בין הרצון לאפשר למשיבים את יומם בבית המשפט, לבין הטרחת המבקשת לנהל "סיבוב שלישי" במסגרת אותו הליך. נראה, כי נוסחת האיזון נועדה להקל על גביית החוב (באמצעות ההפקדה), ולשפות על ההוצאות (באמצעות חיוב בהוצאות משמעותיות בערכאת הערעור). יתכן, שלשיטת בית המשפט המחוזי איזון זה הושג - אולי בקל וחומר - שעה שהסכום שצריך היה להיות מופקד הועבר ישירות לידי המבקשת.

ו.       ברם, דומה שאף אם נניח כי שתי התוצאות אכן "שקולות" (ואם כן, הושג "צדק מהותי"), מתעוררת השאלה הדיונית בדבר סמכותו של בית המשפט להחליף ביניהן לאחר תום ההליך וללא הסכמת הצדדים. סעיף 81 לחוק בתי המשפט הוא הדרך המרכזית המאפשרת לבית המשפט לתקן או לשנות מפסק דינו לאחר תום ההליך - והאפשרויות שהוא מציע אינן רחבות. במובן זה, ובשונה משיטות משפט אחרות (ראו לדוגמה USCS Fed Rules Civ Proc R 60 במשפט הפדרלי האמריקאי), המשפט הישראלי מקמץ בסמכויות שהוא מעניק לבתי משפט לשנות פסקי דין לאחר נתינתם.

ז.       סעיף 81 לחוק בתי המשפט משקף נוסחת איזון בין העיקרון "הכללי המקובל עלינו מימים ימימה - של גמר מלאכת השופט (FUNCTUS OFFICIO)" (ד"נ 29/83 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' כהנקא, פ"ד לט(1) 433, 437) מזה, לבין שיקולי יעילות (ולא אבוש - גם צדק) מזה (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט) 392-382; ח' בן-נון, הערעור האזרחי (מהדורה שניה, תשס"ד) 48-47). במבט השוואתי נוטה נוסחה זו יותר לצד הסופיות - אולי גם כדי למנוע "מדרון חלקלק" וחוסר ביטחון משפטי על ידי ניסיון "לתקן" פסקי דין שאינם נוחים למי מהצדדים; ומתוך היכרות עם קוי אופי המצויים עוד במקרא. על דברי משה "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א, י"ב) אומר רש"י (בעקבות המדרש):

"מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין".

ובהקשר אחר - על הפסוק העוסק במינוי דיינים: "ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ונשאו אתך במשא העם" (במדבר י"א, ט"ז-י"ז) - דורש רש"י: "התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים".

ח.       שאלה לעצמה היא הדרך לתיקון טעות בבית משפט זה, שאין על הכרעותיו ערעור. בהיעדר מוצא דיוני אחר עשויה נקודת האיזון לנוע לעבר הרחבת אפשרות התיקון. נדרש לכך המשנה לנשיא ש' לוין בעניין שוקר:

"האם דינה של טענה שנפלה טעות גלויה בפסק דינה של ערכאת הערעור העליונה להידחות בכל מקרה? לא בהכרח. מבלי להכריע בדבר... לא מן הנמנע הוא בעיני, שבנסיבות חריגות, רשאי בית המשפט אשר נתן את פסק הדין, על יסוד סמכותו הטבועה, לבחון את הטענה ולתקן את פסק דינו, במידה ואכן נתגלתה בו טעות גלויה ובולטת באשר לגזר הדין, שגרמה לנאשם עיוות דין" (מ"ח 5921/99 שוקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

בספרו מחיל לוין דברים אלה - בנסיבות חריגות - גם על עניינים אזרחיים וגם על פסקי דין של בתי משפט אחרים (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה, תשס"ח) 243-242). מכל מקום סבור הוא, ודעתי - בכל הכבוד - עמו, כי במקרים נדירים רשאי "בית המשפט העליון, על יסוד סמכותו הטבועה, לתקן את פסק הדין, אף שהטעות לא באה בגדרו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט" (עמוד 243); דברים אלה בנסיבות בית משפט זה תואמים בעיני את השכל הישר וחיי המעשה.

ט.       חרף האמור, אינני נעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה החורגת מעניינם הישיר של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123) - המקרה שלפנינו אינו בא בגדרים אלה. ההחלטה נשוא הבקשה אינה קובעת הלכות בשאלת סמכות בתי המשפט לשנות או לתקן את פסקי דינם, וככלל "צריך שהשאלה המשפטית, שהמבקש עותר להעלותה, כבר שימשה נושא לדיון בבית המשפט המחוזי בערעור" (לוין, 213) ולא כך אירע כאן.

י.       כאמור, מבלי לטעת מסמרות, אף אם אכן מדובר בהחלטה שגויה במישור הדיוני, "טענה בדבר טעות בהכרעה אין בה כדי להצדיק ערעור שני ברשות" (רע"א 5568/92 שכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ (לא פורסם) - הנשיא שמגר; רע"א 4506/06 אבנר איגוד נפגעי רכב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); רע"א 235/89 כוכבי נ' ארמה בנין בע"מ (לא פורסם)). בהעדר השלכות רוחב, לא נועד הערעור הנוסף לתיקון טעויות פרטיקולריות. ולבסוף, ובפרט נוכח האמור, נתתי דעתי לשאלה החיונית, האם החלטה זו גורמת עיוות דין או נזק ממשי למבקשים באופן המצדיק מתן רשות ערעור (ראו רע"א 1260/05 אולשניצקי נ' לוגי סחר ותעשיות בע"מ (לא פורסם); רע"א 877/09 מרכז ע"ש ורה סלומונס נ' מחלקת עבודות ציבוריות מחוז ת"א (לא פורסם); לוין, 216); אילו כך נמצא, יתכן שהיה בזאת כדי להטות את הכף. ואולם, סבורני כי התשובה לכך אינה בחיוב, הן נוכח "שקילות" מסוימת בין התוצאות, והן כיון שאין כאן הכרעה עקרונית בזכויות הצדדים - העתידות להתברר בבית משפט השלום. למעשה, דומה כי אף המבקשת אינה טוענת אחרת בהקשר זה.

י"א.    סוף דבר, אין בידי להיעתר למבוקש.